הפסיכולוגיה של קטיעות

כשאנשים חושבים על סכרת, הם חושבים על סוכר.
אני חושב על קטיעות.

נתחיל עם הסטטיסטיקה היבשה: ברגע שקוטעים למישהו אצבע או את כל כף הרגל כתוצאה מסכרת, סיכויי התמותה תוך 5  שנים הם בסביבות 50%.

 מלבד המחיר באיכות החיים — או החיים עצמם — יש גם מחיר פסיכולוגי עצום.

כשאני אומר למטופל בפעם הראשונה שצריך לקטוע בוהן, התגובה הראשונית היא כמעט תמיד אותה תגובה של אדם ששומע שיש לו סרטן.

אבל יש הבדל אחד משמעותי.

סרטן בדרך כלל מגיע משום מקום.
סכרת היא מחלה שנבנית במשך שנים. הקטיעה היא רק תחילתו של השלב האחרון.

מחלה שקטה 

יש משהו מאוד ערמומי בסכרת.

באבחנה הראשונית אתה לא מרגיש שום דבר מיוחד. ייתכן שגם במשך שנים לא תרגיש שונה בכלל.

 אולי קצת עלייה במשקל.

 אולי יותר עייפות.

 אולי עור מעט יותר יבש.

אבל אין רגע אחד שבו אתה אומר לעצמך: ״זה זה״. ברוב המקרים הסכרת תתקוף מאחת משלוש חזיתות: 

• עיניים 
• כליות 
• כפות רגליים. 

לפעמים אחת מהן.
לפעמים כמה במקביל. גם בכפות הרגליים זהו תהליך הדרגתי. 

העור נעשה יבש יותר.
הבהונות מתעקמות.
מופיעה פטרת בציפורניים.
השיער על הבוהן הגדולה נעלם.
הרגליים מתחילות להתנפח.

ואז, יום אחד, הכדורים מתחלפים באינסולין.

“זה רק פצע קטן” 

אם הייתי צריך לבחור את נקודת ההתחלה הקלאסית של תהליך קטיעה, היא בדרך כלל נשמעת כמעט מגוחכת. 

״חתכתי את הציפורן והיה קצת דימום״.
״תלשתי חתיכת עור יבש״. דברים קטנים.
דברים שעשית בעבר ועברו לבד. אבל בזמן שמבחוץ הכול נראה שקט — מבפנים יש סערה.

במשך שנים הסוכר פוגע בגוף לאט ובשקט. מערכת החיסון נחלשת. זרימת הדם נפגעת. היכולת לרפא פצע קטן הולכת ונעלמת.

פצע שפעם היה נסגר בתוך כמה ימים, פתאום מסרב להחלים. זיהום קטן הופך לצונאמי. זרימת הדם בבהונות, שפעם הייתה כמו נחל זורם, הופכת לשלוליות עומדות.

לסכרת אין פנים 

הבעיה עם סכרת היא שאין לה פרצוף. בקורונה היה את הציור המפורסם של הווירוס בצורת כתר.
סרטן בדרך כלל מקושר עם איבר מסוים בגוף. אפשר לתת לו שם וצורה.  סכרת היא אחרת.

 היא שילוב של עשרות תהליכים קטנים שמתחברים יחד לרגע המושלם.

היום שבו מגיעים למיון 

בהתחלה תלך לקופת החולים.
אם הרופא או האחות יהיו מספיק אחראים — ישלחו אותך מיד למיון. במיון בדרך כלל יראה אותך מתמחה. הוא יסתכל על הרגל.
על הפצע.
על בדיקות הדם.

ואז, כמעט בדרך אגב, תיזרק המילה:
״קטיעה״.

אבל ההחלטה הסופית תהיה של הבכיר. כל התהליך הזה — מההגעה למיון ועד האשפוז — לוקח בערך יום. ובמשך כל הזמן הזה עדיין יש תקווה. הרי אנחנו ב- 2026.
הגענו לחלל.
יש לנו מחשבים בגודל כף היד. 

אז בוהן אחת קטנה אי אפשר להציל?

“רוצים לקטוע לי את האצבע” 

המפגש הראשון שלי עם המטופל מגיע בדרך כלל בשלב הזה. לפני שנכנסתי לחדר כבר ראיתי את התמונה, צילום הרנטגן, בדיקות הדם וייעוץ כלי הדם. אני לא צריך יותר מחמש שניות כדי להבין מה הפתרון. ראיתי גם רופאים אחרים עושים את אותו ביקור.

מבט חטוף...״טואקטומי״....וממשיכים למטופל הבא.

וברגעים האלה, למטופל יש מבט של ילד חסר אונים. בהייה באוויר. הוא אפילו לא יודע אילו שאלות לשאול.

כמה דקות אחר כך מגיעה שיחת הטלפון:״רוצים לקטוע לי את האצבע״. ואז הסכר נפתח

בת הזוג, הילדים, המשפחה. כולם מתחילים לשאול שאלות — אבל אין לו תשובות. הרופא כבר המשיך הלאה. לך תמצא אותו עכשיו.

למה קטיעה היא לא ניתוח קטן

מבחינה טכנית, קטיעה של בוהן היא ניתוח יחסית פשוט. אבל מבחינה רפואית — היא אף פעם לא פשוטה.

במקרה הטוב: חותכים, סוגרים עם כמה תפרים, ותוך שבועיים הכול מחלים.

במקרה הפחות טוב: משאירים את הפצע פתוח והוא נסגר לאט במשך שבועות.

ובמקרה הגרוע: זה יכול להיגמר בעוד קטיעות או בקטיעה של כל הרגל.

שמעתי אינספור פעמים את אותו המשפט:״הגעתי עם פצע קטן באצבע ובסוף חתכו לי את כל הרגל״.

ברוב המקרים הבעיה היא לא הרפואה, אלא התקשורת. 

צריך תוכנית קרב

כשמישהו מקבל אבחנה של סרטן, המשפחה בדרך כלל מתגייסת מיד. יושבים עם הרופא.
מדברים על המחלה.
על הטיפול.
על הפרוגנוזה.

בונים תוכנית קרב. גם קטיעה של בוהן מצריכה תוכנית כזאת. כי הטיפול הוא הרבה מעבר לניתוח עצמו:

•  איזון סכרת 
• כלי דם 
• פיזיותרפיה 
• חבישות 
• נעליים מיוחדות 
• בירוקרטיה 
• תמיכה משפחתית 

והרשימה עוד ארוכה.

הקטיעה הראשונה

לאבד בוהן זה לאבד חלק מעצמך.יש בזה מרכיב אמיתי של אבל. בגלל זה הקטיעה הראשונה היא בדרך כלל הקשה ביותר. פתאום אתה שואל את עצמך:
איך הגעתי לפה?
האם הייתי יכול לעשות משהו אחרת? ואז מגיעה ההבנה הכי קשה: אין דרך חזרה.

 השיחה 

המטרה שלי היא לא ״להכריח״ מטופל לעבור קטיעה. המטרה היא להביא אותו למצב שבו הוא מבין בעצמו למה חייבים לעשות אותה. 

 ״אתה רואה שזה שחור, וזה נראה בריא?״ 

אני מסביר בצורה הכי פשוטה מה אני רואה. מעביר סוג של קורס מזורז על פצעים וזיהומים. ובדרך כלל יש משפט אחד שמשכנע יותר מהכול: ״צריך לקטוע את הבוהן כדי להציל את הרגל״.

ללכת = חיים 

זאת התמצית של כל הסיפור. הליכה = חיים. 

בלי בהונות עדיין אפשר ללכת לשירותים.
לנהוג.
לחיות.

כן, קיימות פרוטזות. אבל חשוב לזכור שלא מדובר בצעירים בריאים בשיא כוחם. אלו אנשים עם רשימה ארוכה של בעיות רפואיות, שרבים מהם בכלל לא מתאימים לפרוטזה. ברגע שקוטעים את הרגל, שעון החול מתחיל לרוץ מהר יותר.

המסע שאחרי 

ברגע שמבינים שהקטיעה היא הכרחית, צריך לדבר גם על הצד השני של המטבע:
הסיבוכים. פצע אחרי קטיעה יכול להחלים תוך שבועיים, והוא גם יכול להימשך חודשים. הוא עלול להסתיים בעוד ניתוחים.
בעוד קטיעות.

המטרה היא להכין את המטופל למסע ארוך, כזה שאי אפשר לדעת איך זה ייגמר. אבל יש דבר אחד שהמטופל חייב לדעת: יש מישהו שהולך איתו במסע הזה. מישהו שלא יוותר עליו.

להיות חלק מההחלטה 

הגישה שלי מעט שונה משל חלק מהרופאים האחרים. יש רופאים שהגישה שלהם היא: My way or the highway.  הדרך שלי — או שתחפש מישהו אחר.

אני מאמין אחרת. אני מציג למטופל את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות, מסביר מה אני חושב, ונותן לו להיות חלק אמיתי מההחלטה. כי ברגע שמטופל מרגיש שיש לו שליטה — הוא נלחם יותר. הוא משתף פעולה יותר. והוא גם מתמודד טוב יותר עם התהליך.

לסיכום 

קטיעות בסכרת הן הרבה מעבר לבעיה של אצבע, פצע או ניתוח. זהו מפגש בין גוף שנשחק במשך שנים לבין אדם שמנסה להבין איך החיים שלו השתנו ברגע אחד.

מאחורי כל קטיעה יש פחד.
אשמה.
כעס.
אבל.
ולפעמים גם תחושת כישלון.

התפקיד שלנו כרופאים הוא לא רק להוציא זיהום או להציל רגל. התפקיד שלנו הוא גם לעזור למטופל לעבור את אחד הרגעים הקשים בחייו עם כמה שיותר הבנה, שליטה ותקווה. 

בסופו של דבר המטרה היא לא רק להציל רגל. המטרה היא לשמור על האדם שמחובר אליה.